יעקב צור גרובר

הלווית אמי

אמי תלך לעולמה ביום ל' מרחשוון, שהוא החודש האחד עשר לספירת הנוצרים. עובדה מצערת זו תובא לידיעתי רק למחרת שובי מטיסת עסקים לאירופה. שבוע לפני פטירתה עליתי לירושלים להיפרד ממנה, כמנהגי לפני כל נסיעה לחו"ל. שוחחנו על האוכל, נושא אהוב עליה, היא התלוננה על השכנות בבית אבות, על ההנהלה שסוחטת את הזקנים .אלה היו הנושאים שניהלו את עולמה הרוחני והגשמי. כל ניסיונותיי לדבר על העבר שלה ושל משפחתי נתקלו בקיר אטום, נעולים באלף בריחים ושרשראות השומרים את סוגר ליבה שם שמרה את זיכרונותיה ועברה. לקראת לכתי שאלתי את אמי שהראתה סימני חוסר שקט אם משהוא מציק לה, להפתעתי, בזווית עיני אמי, שמעולם לא בכתה, הסתתרה דמעה שבכוח פרצה את סוגר תעלות הדמע, ספק שאלה ספק אמרה, "אתה יודע יעקב שרק אתך אני יכולה לדבר על דבר כזה", הזדקפתי כמו נמר החש בטרף קרוב, אוזני התחדדו, אומר לעצמי הנה סוף סוף אני עומד לשמוע ממנה משהוא על משפחתי, יחסיה המסתוריים עם סבי, התנהלותה המוזרה עם משפחת אבי, ומדוע זרקה אותי מהבית למוסד ילדים בהיותי יתום מאב בן 12, אך ממשמעתי את השאלה הבנתי שגם הפעם לא אשמע ממנה  סיפור, תרוץ או מילת התנצלות. אך היא בשלה המשיכה מבלי לשים לב אלי, "אתה זוכר  יעקב, אמרה, פעם כשלקחת אותי לפריז ישבנו במסעדה מפוארת, ליד האופרה,  שם אני אכלתי סנדוויץ' ממולא בבשר חזיר", "כן זוכר" אמרתי, והמשכתי, "נו אז מה פתאום נזכרת בזה היום", והמשכתי  "נראה שנהנית מאוד מאותו סנדוויץ' " אתה חושב שאלוהים יזכור לי את החטא הזה"?, שאלה. זו הייתה הזדמנות פז לטעת ספק בליבה הגוסס ובכך לשלוח אותה לגיהינום כגמולה על שנות סבל שגרמה לי, אך כבלעם מן התנ"ך  לפני, פי הפיק מילים של חסד ורחמים. "לא אמא", אמרתי, "אלוהים לא שם לב"! "איך זה שהוא לא שם לב", היא שאלה. תשובתי הייתה במסגרת  הבנתה, "פשוט הוא עסוק נורא עם היהודים שגרים בארץ ישראל ובמיוחד עם אלה שגרים בירושלים ואין לו זמן להתעסק עם יהודים שמבקרים פעם בחיים בפריז". "אבל כתוב שהוא יודע הכל", התעקשה הזקנה, "בוודאי שהוא יודע הכל  במיוחד על יהודים חוטאים אבל לא על חוזרים בתשובה כמוך, לאלה הוא נותן קרדיט ולא מסתכל עליהם". "אז איך מתים כל כך הרבה ילדים וצדיקים" -שאלה, "אלה לא סתם מתים", עניתי "אלוהים לוקח את הילדים הטובים אליו כדי שלא יסבלו בעולם הזה ואת הצדיקים הוא מזמן אליו כדי שישבו לידו בעת שהוא עושה סדר בעולם. חוץ מכל אלה אמא את יודעת שהסבתא שמרה לך מקום טוב ליד אלוהים, אז אל לך לחשוש". אחת מעובדות בית האבות הכניסה את ארוחתה, עיני אמי כבו, נראה שהיא אבדה עניין בנשמה, ותשומת ליבה הוסב לארוחה הריחנית.  "נו טוב" פונה אלי בחוסר סבלנות "אם אתה אומר אז אולי אתה יודע, אני מקווה שאתה לא משקר כמו תמיד, תדע לך אסור לשקר לאשה זקנה, וגם לא עושים צחוק מאמא  אהובה", והמשיכה "אם אתה צוחק ממני אלוהים יכניס אותך ישר לגיהינום". המילים הרתיחו אותי במיוחד המשפט, אמך האהובה , משפט שבו סיימה גלויה חד שנתית ששלחה למוסד לילדים עזובים בו שהיתי. לפני שעזבתי אמרה בקולה הקפוא, "אם שקרת אז אלוהים יעניש אותך", ובנוסף הוסיפה בקול סדוק, "חוץ מזה אלוהים יודע שאתה קנית לי את הסנדויץ' .נו עכשיו תלך, לך מספיק דיברנו היום". זו הייתה הפעם אחרונה שנפגשנו בחייה.

 

קרני השמש האחרונות מציצות בינות לעננים האדומים ומדגישות את האור האפור שמתפזר בינות הבתים ועוטף אתם בשמיכה שחורה. קר לי, אני שותה קפה בחברת שלומית אשתי, מנסה להתחמם במטבח החמים ולצאת ממצב רוח אירופאי קפוא. צלצול הטלפון העיר אותי בדיוק כשהתחלתי להתחמם על חופו של אי בים הפסיפי מחבק ומגפף את אשתי …. מחוגי השעון הראו שלוש לפנות בוקר. "יעקב", קרא בלחש קול נשי מהעבר השני של הקו, "מי זה שאלתי", "אני", עונה קול אישה. אני מנסה לשמור את חוטי החלום לפני שנפרמו, "מי זה אני, אני שואל"  מאבד את קורי השינה, האחרונים, מעל עיני. "זאת אני מלכה, מבית האבות שבו אמך מתגוררת". ומבלי להמתין לתגובתי אמרה, "אמא שלך  נפטרה לפני שעה. בעוד שעה נעביר אותה לבית ההלוויות שבסנהדריה". בהודעה הקצרה הייתה משום הפתעה למרות הידיעה שבגיל המופלג של אמי והמחלות מהן סבלה,  המוות היה  צפוי. אשתי ואני ירדנו ממיטתנו בכבדות, שתינו בשתיקה כוס קפה, כל אחד שקוע במחשבותיו מנסים לעכל הידיעה. בחוץ הפציע בוקר אפור וגשום, הרוח יללה בשריקה חרישית, יום חדש, שאמי בתיה כבר לא תראה. טיפות גשם שלא תחוש, וליטוף רוח שלא תרגיש. לא הופתעתי שהצער על מותה לא העסיק אותי אלא הדאגה איך אני, בנה היחיד מארגן לשביעות רצון אמי הלוויה דתית מכובדת שהשכנים ובפרט באי שוק מאה שערים, ידברו בה עוד שנים רבות.

נכנסנו למכונית, אני יושב ליד ההגה אשתי לידי, מתניע המכונית, "מדוע אינך זז כבר", שואלת אשתי, "חיכיתי" עניתי "שאמא תחגור את חגורת הבטיחות סביב הכרס הגדולה שלה". "אמא שלך מתה הבוקר, זוכר מותק" ,שאלה אשתי קצת מלגלגת. אני נוסע ואמי מתרוצצת כל הזמן סביבי, בבואתה מתמקמת על החלון הקדמי, מחייכת את חיוכה המלעיג ואמרת בלחש ארסי " נו מרוצה התפטרת ממני, נראה אותך יענקלה מה תעשה בשבילי, אחרי שכל השנים סחבתי אותך לכל מקום, לא התחתנתי שוב כדי לא לתת לך אב חורג, מי יקריב בשבילך את כל החיים, אשתך המגונדרת? "את מתה אמא, את לא יכולה להמשיך ולבלבל לי את המוח, תעזבי כבר די.". צעקתי. "עם מי אתה מדבר" שאלה אשתי. "עם אמי, כמובן, את לא רואה אותה מקרקרת סביבי. וממשיך לשתף את אשתי במחשבותיי, "מאז מוות סבתי התרחקתי מהדת בכלל ומהיהדות על כל גווניה בפרט, נאלץ לפתע לחזור לעולם שנוא ורחוק ולארגן לוויה דתית, לא יודע אפוא להתחיל ומה לעשות."

מבולבלים ודואגים, כוונו את פנינו בנסיעה אטית לירושלים. "מדוע אתה נוסע לאט כל כך", שאלה אשתי. "מה את חושבת", עניתי לה, "אם אני אאיץ את המכונית נספיק להגיע כדי לפתוח לכבוד אמי הצדקת  את שערי גן עדן, תני לה להתבשל עוד קצת על פני הגיהינום שבו השאירה אותנו".

 

מנהל בית האבות, קבל את פנינו והציג אותנו לפני יהודי חרדי לבוש שחורים, עטור זקן עבות ושתי פאות מסולסלות שהקיפו פנים לבנים חביבים. הוא ברך אותנו לשלום והוסיף "שלא תדעו צער" ואח"כ הציג עצמו כמנהל  חברת קדישא חסידים. ביני לביני תהיתי מה לו לזה ולאמי, שבמהלך חייה גדלה כילדה בבית חרדי, בבגרותה התפקרה, דווקא לאחר שסבי החרדי, יליד צפת, חזר משנים רבות של שרות בצבא לגיון הזרים הצרפתי. בבחרותה אמי לא שעתה  להזהרות אחיה ואחיותיה, לוחמי האצ"ל, והמשיכה לרקוד עם קצינים אנגלים בקפה ויינה בכיכר ציון, מקום מפגש הקצונה האנגלית, בני החברה הגבוה, הערבים ויהודים ממלווים בנשים יפות לבושות במיטב תלבושת האופנה האירופאית. אמי חזרה לדת רק בשנות השמונים לחייה כשחשה את צעדי מלאך המוות מטופפים  סביבה. היא ניהלה אתו שיחות ארוכות בכל לילה,  הרעיפה עליו את מיטב חיוכיה הידועים מרחה אתו במילים יפות אותם לחשו מחזריה בעת הריקוד בקפה ויינה, התחנפה אליו במילים יפות לא חסכה מילה ללטף את האגו של היצור בשחור שמגל חלוד בידו. כך דחתה ככל יכולתה את רגע המפגש הבלתי נמנע.

הקול הנעים והרגוע של איש חברת קדישא החזיר אותי למציאות. "אתה מבין יעקב", אמר היהודי, "אמך דאגה לכל סידורי הקבורה". "לאיזה סידורים אתה מתכוון", שאלתי בלעג, מחשב כמה תעלה לי הדאגה . בעוד הוא מתחיל לענות ולהסביר נזכרתי בגערת אמי " אני מכירה אותך אפיקורס שכמוך, חסר כבוד לאמא שגידלה אותך לבד מאז שאביך נהרג במלחמה, תתבייש לא נותן כבוד לאמא. אני יודעת שכשיגיע יומי לעמוד לפני אלוהים, אתה בטוח לא תדאג שאקבר קבורה דתית ומכובדת וכולם בשוק יצחקו ממני, אני גם יודעת שאתה לא תגיד עלי קדיש, אל תדאג אני אסתדר כמו תמיד לבד". איש חברת קדישא חסידים המשיך לדבר אלי מנער אותי מזיכרונות הגערות שגערה בי אמי. "אתה שואל עצמך מה הכבוד שבו זכתה אמך, שחברת קדישא חסידים לקחה על עצמה לערוך לאמך, שלא הייתה בת קהילתנו הלוויה חסידית", הוא לא חיכה לתשובה וענה לשאלתו הרטורית, "ובכן כל מעשינו נעשים בזכות סבתך דבורה הצדקת ז"ל ומשפחתה ילידי ירושלים מזה דורות, שהייתה בת קהילת תולדות אהרון. ובזכות הסידורים  והתרומות שצוותה אמך לבית הכנסת של הקהילה". "אז מה עשיתם בעניין קבורת אמי", שאלתי בציניות. מנהל חברת קדישה ענה מבלי להתייחס לנימה בה נשאלה שאלתי.  "שלחנו כרוז לרחובות מאה שערים כמקובל בעדה החרדית שיעבור מרחוב לרחוב במאה שערים שיכריז על מות אמך הצדקת בת דבורה וזאב לבית גולדפלד. הכרוז גם הדביק מודעות על פטירתה של המנוחה עליה השלום", עוד הסביר לי המנהל שהיא תטוהר ותוכן לקבורה ע"י בלניות העדה ותלווה ע"י בני הקהילה בדרכה האחרונה. באותו מעמד הסתבר לי, שאמי קנתה לעצמה חלקת קבורה ליד קבר אימה, סבתי, בסמוך לקבר הצדיק הרבי ישראל דוב אודסר, "בעל הפתק" תלמידו של  הרבי מאומן. מקום טוב באמצע, חשבתי, מוקפת בכל הצדיקים ונשמרת ע"י אמא שלה. הזקן הטוב בעל הזקן הלבן ביקש מאתנו להיות בשעה היעודה ליד בית הטהרה שבסנהדריה.

קרוב לשעת ההלוויה התייצבנו, רעיתי ואני, ליד חדר הטהרה שבבית ההלוויות. מסתתרים, מתחת לסככה מפני הגשם והרוח שהכו ללא רחם בירושלים. עוד אנו עומדים רועדים מקור ובלבול ממצב בלתי מוכר, יצאה אשה קטנה מחדר הטהרה וקראה לקרובי הנפטרת. הסתכלנו ימינה ושמאלה, אולי יש קרובים המתאימים בלבושם ללבוש בני נטורי קרטא. הרושם היה שהבלנית לא העלתה על דעתה שגבר ואשה לבושים בבגדי כופרים אירופאים יהיו קרובי משפחה של בת קהילתם. כשהבלנית המשיכה לקרוא לקרובי משפחה כאילו אני ואשתי לא קיימים נזכרתי באותם אינדיאנים שעמדו על החוף כשאניות ספרד התקרבו ופשוט לא ראו אותם כי לא יכלו לתאר לעצמם משהו שמעולם לא ראו כמותו בחייהם. אך, כאמור ברחבה שלפני חדר הטהרה לא הייתה נפש חיה להוציא אשתי ואני. כשהתברר לבלנית שרק אני ואשתי היינו הנפשות היחידות במגרש הריק מאדם ומכונית, שאלה, האם אתם קרובי הנפטרת, כן ענינו. אז בואו כנסו ותעשו את מצוות זריית עפר ירושלים  על עיני הנפטרת. נכנסנו  ישירות לחדר הטהרה, ריח חריף של תכשירי ניקוי וריח חזק, כנראה של מתים היה תלוי באוויר הדחוס. עוד שנים אחרי אותו רגע המשיך הריח ללוות אותי. בחדר הטהרה. עוד שתי נשים עמדו על אמי וטיפלו בה. היא הייתה שכובה על שולחן שיש ,עטופה בתכריכים לבנים, פניה  גלויים היא נראתה כישנה, חיוך ממזרי, שרק אני הכרתי, קפא על שפתייה כאילו רצתה להגיד חייתי בחטא, רקדתי עם בריטים, אכלתי חזיר בפריז, ראיתי סרטים, שרתי שירי אהבה וזימה, ועכשיו אני מובאת לקבורה ע"י רבנים חרדים שתפילתם תפתח בפני את שער גן עדן. לא פלא שכך חשבה הרהרתי הרי הפחד מהגיהינום והתשוקה לגן עדן הושרשו במשך שנים להכרתנו ע"י סבתי. גן עדן גיהינום, שכר ועונש היו גורמים שנלקחו בחשבון לפני כל צעד ומעשה. שכן, כך אמרה סבתי, אלוהים מביט, רואה גלוי ומוצפן, אפילו ראשינו ומחשבותינו פתוחים לפניו כספר. אלוהים שופט, מעניש ומיטיב עם בניו ובנותיו בהתאם למעשיהם, שיא השיאים של עשית חשבון מגיע ביום הכיפורים הנורא והאיום שבו ניתנת לבאי עולם לחזור בתשובה, להודות ולזכות, באהבת האל. כך בפשטות הבינה אמי את התורה כולה. עמדנו ליד גופת אמי עטופה בתכריכים לבנים. "אתה מכיר את הגברת" שואל קול צווחני מהצד השני של המיטה, "כן" אני עונה וממשיך בשאלה, "שמתי לב שאין לה שיניים, איפה השיניים שלה" הקול הצווחני עונה ומסביר, אני בקושי שומע ומפליג בזיכרונותיי לפריז.

 

ובכן מעשה שהיה כך היה. אמי ילידת ירושלים מעולם לא יצאה מארץ ישראל, להוציא פעם אחת כאשר הייתה בת שנתיים, היא נסעה יחד עם אמה , לבקשת סבי לבוא למרסי  אליה התגלגל בדרכו לאמריקה לשם נסע לשבור שבר, מאחר שלא קיבל, לפני נסיעתו, חיסון כנגד האבעבועות שלחו אותו שומרי שערי גן העדן של העולם החדש  באותה אנייה חזרה לפלשתינה, בה חיכה לו צו גיוס לצבא התורכים. בדרך חזרה הוא ירד בנמל מרסיי על מנת  להצטייד במזונות כשרים. ועד הפלגת האנייה מזרחה, הסתובב בינות לחנויות לבוש בשטריימל קפוטה ומעוטר בפאות ארוכות כדרך חרדי צפת בה נולד וגדל. בדרכו לאנייה הוא ניתקל ביהודי בשם חיים פייבל, שלימים קנה, בעזרת סבי, אטליז מול החנות של סבי בשוק מאה שערים, וממנו שמעתי את הסיפור איך איבד סבי את פאותיו במשרד הגיוס של לגיון הזרים. נחזור לסיפור אמא בצרפת ובכן לאחר שנתיים בלגיון הזרים הצרפתי שלח סבי כרטיס לסבתי ובו בקש ממנה לבוא לחיות אתו בצרפת. סבתי , אשה כנועה וממושמעת, עשתה כמצופה ממנה ונסעה עם בתה, הלא היא אמי, למרסיי עברו דקות ארוכות עד שזיהתה סבתי את האיש שהציג עצמו כבעלה זאב, שלימים נקרא בירושלים  בשם וולוול דאר פאריזר. מה קרה שאלה באידיש, איפה השטריימל הקפוטה ואלוהים אדירים איפה הפאות והכיפה, מה קרה התפקרת, "כן" ענה סבי, "ומה אתה אוכל" שאלה "הכל" ענה סבי. "יש אוכל כשר" שאלה סבתי, "ושבת אתה שומר" המשיכה, מבלי לחכות לתשובתו, היא הפנתה את גבה אליו וצעדה לכוון האנייה, לאותה ספינה שתחזיר אותה ליפו, זו אותה ספינה עצמה שאך שעה קלה קודם למפגש עם בעלה הורידה אותה במרסיי. סבתי וסבי לא ידעו באותו רגע שיחלפו חמש עשרה שנה, בטרם יפגשו שנית . ובכן כך הגיע אמי לצרפת בפעם הראשונה.

בפעם השנייה שהגיעה אמי לצרפת היה בעקבות רעיון  שאשתי העלתה לקחת את אמי ליום הולדתה השבעים לאירופה. לא זה המקום לספר על תולדות עלייתה למטוס, אכזבתה ממבנה הבתים שדמו, לדעתה, ממש לבתים בירושלים, האנשים לבושים כמו האירופאים שמסתובבים בכיכר ציון ואפילו האוטומובילים לאלה שנוסעים בתל אביב. בכל בית מלון שאליו הגענו הזמנו שלושה חדרים חדר לשני ילדינו האחד היה כבן שמונה והשני בן שש, אמא קיבלה חדר משלה ואנחנו זוגתי ואני לקחנו חדר לעצמנו. נסענו לאן שנסענו, עד שהגענו לפריז. שם נאלצנו להסתדר בשני חדרים, הילדים חלקו את חדרם עם אמי וחדר אחד נשאר לרעייתי ולי. לאחר יום מפרך ברחובות פריז, שכלל ביקור בשוק הפריזאי, שלדעת אמי בכלל לא דומה ביופיו לשוק מחנה יהודה ואפילו לא לשוק מאה שערים. התפזרנו לחדרים עייפים ומרוצים מתמוטטים למיטותינו ומיד נרדמנו. לא עברו דקות מאז שנפלה עלינו תרדמה צרפתית רווית אהבה, כשנשמעו דפיקות חזקות של אגרופים שדפקו בהיסטריה על דלתנו הנעולה. אשתי פתחה הדלת ולפניה עמדו שני ילדינו הקטנים, רועדים מפחד והקטן שבהם אומר "אני מפחד מבתיה אמא של פפה". "מה קרה" אני שואל והוא עונה, בקול  רועד, "בתיה יצאה מהמקלחת לבושה בכותונת לילה לבנה וביד שלה היא החזיקה את הראש שלה". "אל תהיה טיפש" אני אומר וממשיך, " היא בסך הכל הורידה את הפאה שהיא חובשת על ראשה" "לא נכון" בנינו הקטן, אמר וקפץ לתוך מיטתנו ואחיו הגדול החרה אחריו, מוסיף לתאר את המפגש המפחיד " היא לא רק הורידה את הראש היא גם הורידה את השיניים שלה ושמה אותם בכוס. לא רוצה לשון אתה". כך נאלצנו לבלות במיטתנו, עם שני הקטנים בפריז הרומנטית.  למחרת במכונית בדרכנו לבריסל וברוז' אמי הסבירה לילדים שאלוהים ציווה לגלח ראש ולחבוש פאה. "למה" שאלו הילדים "כדי לא לפתות גברים", הסבירה לבני השש והשמונה.  "מה גם זקנות שמנות בלי שיניים מפתות גברים", שאל הקטן. "לא" ענתה אמי "מה אתה חושב שאני זקנה אתה יודע כמה גברים רוצים אותי היום". "הם רוצים אותך גם כשאת בלי שיניים", שאל. ואמי עונה לו כאליו היה חברה שלה למשחק קלפים, "כשאני הורדתי את כל השיניים הייתי בת 18 והיו לי שיניים הכי יפות בירושלים דר' דויטש, הרופא הידוע ממצרים ועד בירות, בכבודו ובעצמו עשה לי את השיניים".  במשך שעות התנהלו שיחות והסברים סביב הפאה והשיניים. הרוחות נרגעו כשבדרך בין בריסל לברוז' אמי הסירה את פאתה ואת שיניה, להסביר ולהמחיש לילדים. כך כשהגענו לברוז' כולנו ידענו איך יוצרים שיניים תותבות, ל כמה זה עולה ועוד ענייני שיניים ופאות מימי העשור הראשון של המאה העשרים.

"למה אתה צוחק" שואלת אותי אשתי בלחש, "נזכרתי בטיול ההוא עם אמא שלי והילדים לפריז" עניתי בלחישה. הערת אשתי החזירה אותי באחת לחדר הלוויות ולתפקיד שהטילה עלי אמי להכין אותה למפגש עם בורא עולם. אמי לא תהיה מושלמת ללא שיניה חשבתי. היא תמיד דאגה להבליט את חיוכה המלאכותי  שהיה , לדעתה, כמו החיוך של גרטה גרבו. כשהיא הלכה לרקוד עם האנגלים או הוזמנה לתה של אחה"צ עם קצין אנגלי בכיר היא מירקה את שיניה, התפר בגרבי הניילון היא ישר והבליט רגלים ארוכות וחטובות כמו של  מרלן דיטריך. ועכשיו חשבתי לעצמי סוף סוף היא מגיעה לפגישה החשובה באמת, בחייה ובמותה, היא תהיה עטופה בתכריכים לבנים, ללא שיניים וללא עקבים שיבליטו את הרגלים "כמו" של מרלן דיטריך. "אמא" פניתי אליה בלחש, חושש להעיר אותה, "אני מצטער האנשים שבחרת שילוו אותך במסעך האחרון סילקו לך את השיניים וגם לא הלבישו אותך במחלצות ונעלי עקב כדי שתראי כמו אווה גרדנר ביום קבורתה".  הבלנית סיננה משפטים בעברית ומעורבים במילות יידיש. עכשיו אמרה, צריך לזרות  עפר על עיני המת כמנהג ירושלים. אמי שכבה על משטח שיש, שהיה דומה  לשולחן אטליז שעליו ניקרו מכשירי כשרות  גידים וחלקי פרה. שלושת הבלניות לבושות בתלבושת צנועה כמתחייב בקהילת בנות החסידים שוחחו בינן, נראה כאילו לא ידעו מה עושים ואיך מדברים אלי ואל אשתי השייכים "לחופשיים"  , יהודים שאינם שומרי מצוות . הן דברו יידיש בעגה ירושלמית. כשהגיע רגע זריית האדמה הירושלמית על עיניה, היססתי קמעה,  האחת אמרה לשנייה ביידיש "אני חושבת שהם מפחדים מהמתה, מה עושים", למשמע דברי הבלנית אמרתי ,אף אני ביידיש ובאותה עגה ירושלמית, אותה למדתי מסבתי, "אני לא מפחד". עיני השלושה נפקחו למשמע דברי החילוני שמדבר יידיש ירושלמית. אחת מהן שאלה בפנותה אלי כשעיניה מופנות לרצפה, "איך אתה מדבר יידיש טובה כשלנו", הסברתי שאני יליד מאה שערים. "איך קראו למשפחה שלך", שאלה אחת בסקרנות. נקבתי בשמם משפחת אמי. כך מצד אחד של מיטת המתה עמדו שלוש נשים ומצד שני רעייתי ואני אמי בתווך מקשיבה לשיחה שהתפתחה בין השלוש לביני.  זו שנראתה מבוגרת יותר ספק אמרה ספק שאלה, "רגע, זו ששוכבת כאן לפניניו היא בתיה היפיפייה הבלונדינית הגבוה, שהייתה הבת של דבורה הצדקת"? "כן" עניתי, דבורה זו סבתא שלי שהייתה אמא של בתיה". "אוי ואיי" אמרה השנייה, "הלא האבא של בתיה היה וולוול דאר פאריזר". "זה נכון" אמרתי, משתהה נוכח הידע המקיף שגילו בנות מאה שערים בתולדות משפחתי. "רגע, רגע" אמרה זו ששתקה עד לאותו רגע, "הוי וואי אני זוכרת שבתיה עבדה בחנות של דבורה ווולוול, בשוק מול הקצב חיים דאר קאצב", "נכון", אני מאשר. היא נכנס לדברי בהתלהבות, "נכון שהיה לה בן יחיד שוולוול דאר פריזר גידל  אותו כי האבא שלו מת אצל האנגלים? אוי ואיי", היא המשיכה,  הוא היה ילד נורא התגלגל ברחובות, לא למד, עשה את המוות לבתיה ודבורה סבתו התביישה נורא שלא לבש ציצית וכיפה. כל זה באשמת וולוול דאר פריזר" .השלוש השתתקו לרגע. "תגיד שאלו מה עם הילד הקטן"?, לא תופסות שהזקן הממושקף שראשו מגולח למשעי ומרכיב משקפים העומד לפניהם, הוא אותו פרחח הבן של בתיה, נכדה של  דבורה שלא חבש כיפה ולא לבש ציצית. בלי להקשיב לשאלה עניין הציצית והכיפה הזכירו לי את המפגש שלי עם הנחש וקשר לאחד.

הייתי בן שבע או שמונה. כשהתחלתי ללבוש ציצית וכיפה, הייתי ילד קטן חולמני וסקרן, זה קרה לאחר מעשה שקרה ביום קיץ ירושלמי חם, באותו יום, כמו בכל יום, חיכתה לי בצאתי מבית הספר "קשר לאחד", כך קראו לאשה בגלל שהיא נהגה להסתובב ברחובות ירושלים משדלת אנשים להשתמש בכוחותיה לשם יצירת קשר טלפוני עם בורא עולם האחד. זו הייתה גברת קטנה, שחבשה תמיד מגבעת עגולה שחורה ולבשה מעיל אפור, שעטף את גופה הצנום כל ימות השנה. היו לה עיניים שחורות גדולות, הן נצצו באור זהב כמו כיפת הסלע שעל קודש הקודשים. מבט שובב היה לה, מבט חם של אישה חכמה. אומרים ששמה היה אלזה לסקר שילר. משוררת גרמנייה.

בכל יום חיכתה לי בצאתי מבית הספר ותמיד שאלה בלחש: "אתה רוצה לדבר היום עם אלוהים?". "לא", עניתי מבוהל. זוכר שאפילו אסור היה לי להזכיר בבית את שמו, "אז אני אתקשר אליו בשבילך", אמרה באחת מפגישותינו, התפתיתי, והסכמתי מת מסקרנות לשמוע את קול אלוהים, היא שמה את כפה הימנית כאפרכסת על אוזן ימין ואת כף יד שמאל אגרפה למעין שפופרת, קרבה לפיה, ואמרה בקל עמוק ונעים: "הלו, הלו, הלו האחד", עד שהקשר נוצר. אז דיברה עם האחד והיחיד רגעים ספורים. שפתה נשמעה כמו יידיש, שאותה לא הבנתי. למרות שעם סבתי דיברתי רק יידיש, שכן סבתי לא דיברה את שפת הקודש לצורכי יום יום. אינני יודע מה סיפרה עליי "קשר לאחד"  לבורא עולם, אך ברור שהייתה לה השפעה גדולה עליו, שכן פעם כעבור ימים, בעת ששחקתי שוטרים וגנבים בחורשה ליד מחנה שנלר, זחלתי בין הסלעים והנקיקים כדי למצוא מחבוא,. בעודי זוחל הופיע לפני נחש אפור עם ראש כמו של חץ ענק שהביט בי מבוהל ומופתע. גם אני הבטתי בו מבוהל ולא פחות מופתע. הפתעתי הייתה גדולה שבעתיים כאשר הוא, בשוויון נפש ירושלמי, הפנה אליי את זנבו, והסתלק.

כעבור שעות ספורות מהפגישה בין הנחש לביני כל ירושלים ידעה שבזכות "קשר לאחד", שדיברה עם האחד והיחיד שהורה לנחש להימנע מלנעוץ בי את שיניו ניצלתי, כל זה בזכות קשר לאחד. לאחר שהסיפור התפשט בעיר, רבים באו לבקש ממנה שתעזור להם ליצור קשר עם האחד. כשאישרתי לסבתי את עובדות השמועה שהגיעה גם אליה, היא רצה לרב ושאלה אותו מה ששאלה והוא ענה את אשר ענה, והתוצאה הייתה שסבתי דרשה שהחבוש כיפה ואלבש ארבע כנפות כדי שאלוהים ידע שאני מודה לו על שהוא אמר לנחש לא להכיש אותי.. הציצית שכבה על כתפי שבועיים ארוכים חמים ומגרדים. שבמהלכם, בעצה אחת עם קשר לאחד פשטתי אותם לתמיד, כי קשר לאחד אמרה שאלוהים יודע להסתכל ללב של הבן אדם ולא אכפת לו מה הוא לובש, מאחר שהציצית הפריעה והכיפה נפלה כל הזמן זרקתי אותם במגרש הרוסים אחרי הכניסיה. העובדה שלבשתי ציצית וחבשתי כיפה לא נרשמה בזיכרון של  שכונת מאה שערים. עובדה הבלניות לא ציינו את המארע.

אחת הבלניות ביקשה אשור לעוד סיפור שהתגלגל ברחובות השוק, "זה נכון" שאלה אמרה, "מה שמספרים במאה שערים שביום הבר מצווה של הנכד שבת נחמו דבורה הגיע לבית הכנסת של החסידים וכל החסידים אפילו הרב עמרם בלויי וחסידים של נטורי קרטה וחסידי תולדות אהרון באו לבית הכנסת, אחרי ההפטרה והקידוש כולם לוו אותו, זאת אומרת אותך הביתה. כולם שרו לכבוד חתן הבר מצווה כי הרב אמר שזה לכבוד דבורה הצדיקה שלא זנתה אחרי צרפתים". "כל הסיפור נכון מאוד" אמרתי, הלא אני הוא הנכד של דבורה בנה של בתיה. "אתה יודע" סיננה המבוגרת בין שיניה, "אתה נכד של צדיקה אתה צריך ללבוש ציצית". "אה" אמרה אחרת "אז אתה הבן", "כן" עניתי, והיא בשלה ממשיכה  "אז מתי אמא שלך נהייתה משלנו" שאלה כשחברותיה מנדות בראשן להסכמה. "שעה לפני שסבתי החזירה את נשמתה לבורא עולם היא השביעה את אמי לחזור בתשובה, וכך עשתה אמי, מאותו יום התפללה שחרית, קראה תהילים כל יום ועשתה הרבה מצוות הכניסה בכספה חתן וכלה לחופה ועוד הרבה דברים עשתה שהם בבחינת מתן בסתר". שיקרתי במצח נחושה לגברות הטובות, לא רוצה לקלקל לאמי את החגיגה ולהן את האשליה שהן זוכות במצווה כפולה ומכופלת. הבלניות המשיכו לפטפט מתלהבות ושמחות על שנפל בחלקן סיפור עסיסי לספר בקהילה. לפי מבט פניי הבלניות נראה שבאוויר עוד היו תלויות שאלות רבות.

למזלי ולמזלן נכנס מנהל הטכס ושאל אם הכל מוכן. שלושת הנשים הזדקפו וענו יחד כאילו למפקד עליון כן. הוא נתן אות ולחדר נכנסו עשרה אברכים נעולים נעלים שחורות, גרביים לבנות, מכנסים שחורים שקצותיהם  קשורים באמצע השוק, מעיל שחור, חולצות לבנות צחורות וכיפות לבנות על ראשם. לא יכולתי שלא לצחוק בליבי על שאמי סידרה לעצמה הלוויה מלכותית כשחיילי אלוהים בכבודם ובעצמם משמשים לה משמר כבוד. יצאנו מבית הטהרה , נסענו כברת דרך לבית הקברות על גבעת שאול לחלקת חסידים. הרוח שרקה ביבבות  קצרות כמו מתאפקת שלא לפרוץ בבכי. השמיים היו מכוסים בעננים שחורים, כביש ירושלים תל אביב במורדות ההר לא נראה מחמת הערפל הכבד שירד על ההר. אמי הובאה לשפת הקבר, משמר הכבוד בשחור לבן התייצב משני צדי הקבר. הרוח הפסיקה לשרוק והחלה בוכה בקול יללה עמוק,  לפתע השתרר שקט מעל הר המנוחות. האברכים הורידו את אמי לאט ללוע האדמה מעל המקום, כך אומרים יודעי דבר חסידיים, שבו נפגשים שני נחלים תת קרקעיים האחד מוביל לגאי בן הינום והאחר מוביל מתחת קודש הקודשים ומשם דרך פתח נסתר מוביל ישר לגני אלוהים. כלל הנוכחים אמרו תהילים, אמרתי קדיש וגם קרעתי קריעה, הקבר כוסה, החזן שר בקול בוכים, כאילו לבו נקרע מצער על  מות אמי. השאלה שהציקה לי באותו רגע הייתה, מדוע החזן, בוכה מדוע הוא והנוכחים אינם שמחים בשמחת אמי שקיוותה לפני מותה שתרחף מיד לצלילי שירתם לזרועות אלוהים. שם תפגוש את הוריה, אביה האהוב, אמא הצדקת, אבי שאותו לא פגשה  מאז מלאו לי שנה וחצי ובעיקר תעמוד לפני אלוהים אהובה האחד בשנות חייה האחרונות. עברתי יחף בין שתי שורות האברכים המנחמים. עוד אני צועד בינות לשורות משמר הכבוד, פני ההר כוסו בעננה לבנה, סביב ההר העננים התגבשו למעגל שבסיסו נוגע בקברים וגופו העגול נישא לשמיים, כשהוא מגלה בשיאו מעגל שמיים כחולים כמו הים האדום כשהיה עוד כחול. כל הנוכחים הוכו בשיתוק כשההר החל רועד אני מחזיק בידי אשתי, אני רואה את הלא יאומן, סבתי לבושה בשמלת השבת שלה, יוצאת מקברה השכן וצועדת לכוון קבר אמי, כשהיא עוברת על פני היא מחייכת בחיוכה המלכותי והטוב ונעמדת למראשות קבר אמי. עוד סבתי נעמדת והנה סבי יורד מגבעת הקברים שממול, שם שכב במשך שישים שנה, הוא לבוש בבגדי קצין של לגיון הזרים. סבי וסבתי עומדים על קבר אמי לא מחליפים מילה, סבתי מתכופפת ועוזרת לאמי שמתרוממת מקברה לנקות את גרגרי האדמה הקדושה, מעל שמלת הכלה הלבנה שהיא לובשת שהגיע עד ברכיה וחשפה רגלים ארוכות כמו של מרלין דיטריך היא נעלה נעלי עקב בצבע לבן. השלושה עברו בינות הנוכחים, כאשר אמי עברה לידי הפנתה את פניה אלי מחייכת חיוך שמגלה שתי שורות שיניים צחורות, רק העיניים שלה נשארו אותן עיניים ממזריות, שכל כך טוב הכרתי. השלושה צעדו למרכז הענן שהסתובב באטיות כמסוע המעלה את המוזמנים להיכלות נסתרים. באחת חזרה לה הרוח לנשוב ביתר שאת, האברכים שהיו עדים למחזה מיוחד זה רצו למכוניות שייקחו אותם לישיבה בה יתפללו את תפילת המנחה. רק אני ואשתי נשארנו ליד הקבר. טיפות גשם החלו לרדת. "בואי נכנס למכונית, בעוד דקות אלוהים ישפוך את חמתו על הארץ, ולי כזכור לך אין קשרים כל כך טובים אתו". הגשם מתחיל להתגבר, קר פה למטה, למעלה ודאי נעים פונה לאמי אני אומר , "אמא אני מקווה שלא שילמת יקר מידי עבור ההפקה הגרנדיוזית הזו". הפעם היא לא השיבה אבל רוחה ששרתה מעל הקבר המשיכה לצחוק בקול גדול.

עוד דורות רבים ימשיכו ויספרו ברחובות מאה שערים את סיפורה של בתיה בת דבורה הצדקת שחייתה כגברת מגונדרת רקדנית סלונים וחובבת סרטים אשר אלוהים קיבל אותה לחיקו כצדקת. נסענו לכוון הים ובליבי זיכרון של אשה קטנה שקראו לה קשר לאחד אשר אמרה לי פעם שאלוהים מסתכל רק לנשמה, ולא אכפת לו מה לובשים. .

 

אמי תלך לעולמה ביום ל' מרחשוון, שהוא החודש האחד עשר לספירת הנוצרים. עובדה מצערת זו תובא לידיעתי רק למחרת שובי מטיסת עסקים לאירופה. שבוע לפני פטירתה עליתי לירושלים להיפרד ממנה, כמנהגי לפני כל נסיעה לחו"ל. שוחחנו על האוכל, נושא אהוב עליה, היא התלוננה על השכנות בבית אבות, על ההנהלה שסוחטת את הזקנים .אלה היו הנושאים שניהלו את עולמה הרוחני והגשמי. כל ניסיונותיי לדבר על העבר שלה ושל משפחתי נתקלו בקיר אטום, נעולים באלף בריחים ושרשראות השומרים את סוגר ליבה שם שמרה את זיכרונותיה ועברה. לקראת לכתי שאלתי את אמי שהראתה סימני חוסר שקט אם משהוא מציק לה, להפתעתי, בזווית עיני אמי, שמעולם לא בכתה, הסתתרה דמעה שבכוח פרצה את סוגר תעלות הדמע, ספק שאלה ספק אמרה, "אתה יודע יעקב שרק אתך אני יכולה לדבר על דבר כזה", הזדקפתי כמו נמר החש בטרף קרוב, אוזני התחדדו, אומר לעצמי הנה סוף סוף אני עומד לשמוע ממנה משהוא על משפחתי, יחסיה המסתוריים עם סבי, התנהלותה המוזרה עם משפחת אבי, ומדוע זרקה אותי מהבית למוסד ילדים בהיותי יתום מאב בן 12, אך ממשמעתי את השאלה הבנתי שגם הפעם לא אשמע ממנה  סיפור, תרוץ או מילת התנצלות. אך היא בשלה המשיכה מבלי לשים לב אלי, "אתה זוכר  יעקב, אמרה, פעם כשלקחת אותי לפריז ישבנו במסעדה מפוארת, ליד האופרה,  שם אני אכלתי סנדוויץ' ממולא בבשר חזיר", "כן זוכר" אמרתי, והמשכתי, "נו אז מה פתאום נזכרת בזה היום", והמשכתי  "נראה שנהנית מאוד מאותו סנדוויץ' " אתה חושב שאלוהים יזכור לי את החטא הזה"?, שאלה. זו הייתה הזדמנות פז לטעת ספק בליבה הגוסס ובכך לשלוח אותה לגיהינום כגמולה על שנות סבל שגרמה לי, אך כבלעם מן התנ"ך  לפני, פי הפיק מילים של חסד ורחמים. "לא אמא", אמרתי, "אלוהים לא שם לב"! "איך זה שהוא לא שם לב", היא שאלה. תשובתי הייתה במסגרת  הבנתה, "פשוט הוא עסוק נורא עם היהודים שגרים בארץ ישראל ובמיוחד עם אלה שגרים בירושלים ואין לו זמן להתעסק עם יהודים שמבקרים פעם בחיים בפריז". "אבל כתוב שהוא יודע הכל", התעקשה הזקנה, "בוודאי שהוא יודע הכל  במיוחד על יהודים חוטאים אבל לא על חוזרים בתשובה כמוך, לאלה הוא נותן קרדיט ולא מסתכל עליהם". "אז איך מתים כל כך הרבה ילדים וצדיקים" -שאלה, "אלה לא סתם מתים", עניתי "אלוהים לוקח את הילדים הטובים אליו כדי שלא יסבלו בעולם הזה ואת הצדיקים הוא מזמן אליו כדי שישבו לידו בעת שהוא עושה סדר בעולם. חוץ מכל אלה אמא את יודעת שהסבתא שמרה לך מקום טוב ליד אלוהים, אז אל לך לחשוש". אחת מעובדות בית האבות הכניסה את ארוחתה, עיני אמי כבו, נראה שהיא אבדה עניין בנשמה, ותשומת ליבה הוסב לארוחה הריחנית.  "נו טוב" פונה אלי בחוסר סבלנות "אם אתה אומר אז אולי אתה יודע, אני מקווה שאתה לא משקר כמו תמיד, תדע לך אסור לשקר לאשה זקנה, וגם לא עושים צחוק מאמא  אהובה", והמשיכה "אם אתה צוחק ממני אלוהים יכניס אותך ישר לגיהינום". המילים הרתיחו אותי במיוחד המשפט, אמך האהובה , משפט שבו סיימה גלויה חד שנתית ששלחה למוסד לילדים עזובים בו שהיתי. לפני שעזבתי אמרה בקולה הקפוא, "אם שקרת אז אלוהים יעניש אותך", ובנוסף הוסיפה בקול סדוק, "חוץ מזה אלוהים יודע שאתה קנית לי את הסנדויץ' .נו עכשיו תלך, לך מספיק דיברנו היום". זו הייתה הפעם אחרונה שנפגשנו בחייה.

 

קרני השמש האחרונות מציצות בינות לעננים האדומים ומדגישות את האור האפור שמתפזר בינות הבתים ועוטף אתם בשמיכה שחורה. קר לי, אני שותה קפה בחברת שלומית אשתי, מנסה להתחמם במטבח החמים ולצאת ממצב רוח אירופאי קפוא. צלצול הטלפון העיר אותי בדיוק כשהתחלתי להתחמם על חופו של אי בים הפסיפי מחבק ומגפף את אשתי …. מחוגי השעון הראו שלוש לפנות בוקר. "יעקב", קרא בלחש קול נשי מהעבר השני של הקו, "מי זה שאלתי", "אני", עונה קול אישה. אני מנסה לשמור את חוטי החלום לפני שנפרמו, "מי זה אני, אני שואל"  מאבד את קורי השינה, האחרונים, מעל עיני. "זאת אני מלכה, מבית האבות שבו אמך מתגוררת". ומבלי להמתין לתגובתי אמרה, "אמא שלך  נפטרה לפני שעה. בעוד שעה נעביר אותה לבית ההלוויות שבסנהדריה". בהודעה הקצרה הייתה משום הפתעה למרות הידיעה שבגיל המופלג של אמי והמחלות מהן סבלה,  המוות היה  צפוי. אשתי ואני ירדנו ממיטתנו בכבדות, שתינו בשתיקה כוס קפה, כל אחד שקוע במחשבותיו מנסים לעכל הידיעה. בחוץ הפציע בוקר אפור וגשום, הרוח יללה בשריקה חרישית, יום חדש, שאמי בתיה כבר לא תראה. טיפות גשם שלא תחוש, וליטוף רוח שלא תרגיש. לא הופתעתי שהצער על מותה לא העסיק אותי אלא הדאגה איך אני, בנה היחיד מארגן לשביעות רצון אמי הלוויה דתית מכובדת שהשכנים ובפרט באי שוק מאה שערים, ידברו בה עוד שנים רבות.

נכנסנו למכונית, אני יושב ליד ההגה אשתי לידי, מתניע המכונית, "מדוע אינך זז כבר", שואלת אשתי, "חיכיתי" עניתי "שאמא תחגור את חגורת הבטיחות סביב הכרס הגדולה שלה". "אמא שלך מתה הבוקר, זוכר מותק" ,שאלה אשתי קצת מלגלגת. אני נוסע ואמי מתרוצצת כל הזמן סביבי, בבואתה מתמקמת על החלון הקדמי, מחייכת את חיוכה המלעיג ואמרת בלחש ארסי " נו מרוצה התפטרת ממני, נראה אותך יענקלה מה תעשה בשבילי, אחרי שכל השנים סחבתי אותך לכל מקום, לא התחתנתי שוב כדי לא לתת לך אב חורג, מי יקריב בשבילך את כל החיים, אשתך המגונדרת? "את מתה אמא, את לא יכולה להמשיך ולבלבל לי את המוח, תעזבי כבר די.". צעקתי. "עם מי אתה מדבר" שאלה אשתי. "עם אמי, כמובן, את לא רואה אותה מקרקרת סביבי. וממשיך לשתף את אשתי במחשבותיי, "מאז מוות סבתי התרחקתי מהדת בכלל ומהיהדות על כל גווניה בפרט, נאלץ לפתע לחזור לעולם שנוא ורחוק ולארגן לוויה דתית, לא יודע אפוא להתחיל ומה לעשות."

מבולבלים ודואגים, כוונו את פנינו בנסיעה אטית לירושלים. "מדוע אתה נוסע לאט כל כך", שאלה אשתי. "מה את חושבת", עניתי לה, "אם אני אאיץ את המכונית נספיק להגיע כדי לפתוח לכבוד אמי הצדקת  את שערי גן עדן, תני לה להתבשל עוד קצת על פני הגיהינום שבו השאירה אותנו".

 

מנהל בית האבות, קבל את פנינו והציג אותנו לפני יהודי חרדי לבוש שחורים, עטור זקן עבות ושתי פאות מסולסלות שהקיפו פנים לבנים חביבים. הוא ברך אותנו לשלום והוסיף "שלא תדעו צער" ואח"כ הציג עצמו כמנהל  חברת קדישא חסידים. ביני לביני תהיתי מה לו לזה ולאמי, שבמהלך חייה גדלה כילדה בבית חרדי, בבגרותה התפקרה, דווקא לאחר שסבי החרדי, יליד צפת, חזר משנים רבות של שרות בצבא לגיון הזרים הצרפתי. בבחרותה אמי לא שעתה  להזהרות אחיה ואחיותיה, לוחמי האצ"ל, והמשיכה לרקוד עם קצינים אנגלים בקפה ויינה בכיכר ציון, מקום מפגש הקצונה האנגלית, בני החברה הגבוה, הערבים ויהודים ממלווים בנשים יפות לבושות במיטב תלבושת האופנה האירופאית. אמי חזרה לדת רק בשנות השמונים לחייה כשחשה את צעדי מלאך המוות מטופפים  סביבה. היא ניהלה אתו שיחות ארוכות בכל לילה,  הרעיפה עליו את מיטב חיוכיה הידועים מרחה אתו במילים יפות אותם לחשו מחזריה בעת הריקוד בקפה ויינה, התחנפה אליו במילים יפות לא חסכה מילה ללטף את האגו של היצור בשחור שמגל חלוד בידו. כך דחתה ככל יכולתה את רגע המפגש הבלתי נמנע.

הקול הנעים והרגוע של איש חברת קדישא החזיר אותי למציאות. "אתה מבין יעקב", אמר היהודי, "אמך דאגה לכל סידורי הקבורה". "לאיזה סידורים אתה מתכוון", שאלתי בלעג, מחשב כמה תעלה לי הדאגה . בעוד הוא מתחיל לענות ולהסביר נזכרתי בגערת אמי " אני מכירה אותך אפיקורס שכמוך, חסר כבוד לאמא שגידלה אותך לבד מאז שאביך נהרג במלחמה, תתבייש לא נותן כבוד לאמא. אני יודעת שכשיגיע יומי לעמוד לפני אלוהים, אתה בטוח לא תדאג שאקבר קבורה דתית ומכובדת וכולם בשוק יצחקו ממני, אני גם יודעת שאתה לא תגיד עלי קדיש, אל תדאג אני אסתדר כמו תמיד לבד". איש חברת קדישא חסידים המשיך לדבר אלי מנער אותי מזיכרונות הגערות שגערה בי אמי. "אתה שואל עצמך מה הכבוד שבו זכתה אמך, שחברת קדישא חסידים לקחה על עצמה לערוך לאמך, שלא הייתה בת קהילתנו הלוויה חסידית", הוא לא חיכה לתשובה וענה לשאלתו הרטורית, "ובכן כל מעשינו נעשים בזכות סבתך דבורה הצדקת ז"ל ומשפחתה ילידי ירושלים מזה דורות, שהייתה בת קהילת תולדות אהרון. ובזכות הסידורים  והתרומות שצוותה אמך לבית הכנסת של הקהילה". "אז מה עשיתם בעניין קבורת אמי", שאלתי בציניות. מנהל חברת קדישה ענה מבלי להתייחס לנימה בה נשאלה שאלתי.  "שלחנו כרוז לרחובות מאה שערים כמקובל בעדה החרדית שיעבור מרחוב לרחוב במאה שערים שיכריז על מות אמך הצדקת בת דבורה וזאב לבית גולדפלד. הכרוז גם הדביק מודעות על פטירתה של המנוחה עליה השלום", עוד הסביר לי המנהל שהיא תטוהר ותוכן לקבורה ע"י בלניות העדה ותלווה ע"י בני הקהילה בדרכה האחרונה. באותו מעמד הסתבר לי, שאמי קנתה לעצמה חלקת קבורה ליד קבר אימה, סבתי, בסמוך לקבר הצדיק הרבי ישראל דוב אודסר, "בעל הפתק" תלמידו של  הרבי מאומן. מקום טוב באמצע, חשבתי, מוקפת בכל הצדיקים ונשמרת ע"י אמא שלה. הזקן הטוב בעל הזקן הלבן ביקש מאתנו להיות בשעה היעודה ליד בית הטהרה שבסנהדריה.

קרוב לשעת ההלוויה התייצבנו, רעיתי ואני, ליד חדר הטהרה שבבית ההלוויות. מסתתרים, מתחת לסככה מפני הגשם והרוח שהכו ללא רחם בירושלים. עוד אנו עומדים רועדים מקור ובלבול ממצב בלתי מוכר, יצאה אשה קטנה מחדר הטהרה וקראה לקרובי הנפטרת. הסתכלנו ימינה ושמאלה, אולי יש קרובים המתאימים בלבושם ללבוש בני נטורי קרטא. הרושם היה שהבלנית לא העלתה על דעתה שגבר ואשה לבושים בבגדי כופרים אירופאים יהיו קרובי משפחה של בת קהילתם. כשהבלנית המשיכה לקרוא לקרובי משפחה כאילו אני ואשתי לא קיימים נזכרתי באותם אינדיאנים שעמדו על החוף כשאניות ספרד התקרבו ופשוט לא ראו אותם כי לא יכלו לתאר לעצמם משהו שמעולם לא ראו כמותו בחייהם. אך, כאמור ברחבה שלפני חדר הטהרה לא הייתה נפש חיה להוציא אשתי ואני. כשהתברר לבלנית שרק אני ואשתי היינו הנפשות היחידות במגרש הריק מאדם ומכונית, שאלה, האם אתם קרובי הנפטרת, כן ענינו. אז בואו כנסו ותעשו את מצוות זריית עפר ירושלים  על עיני הנפטרת. נכנסנו  ישירות לחדר הטהרה, ריח חריף של תכשירי ניקוי וריח חזק, כנראה של מתים היה תלוי באוויר הדחוס. עוד שנים אחרי אותו רגע המשיך הריח ללוות אותי. בחדר הטהרה. עוד שתי נשים עמדו על אמי וטיפלו בה. היא הייתה שכובה על שולחן שיש ,עטופה בתכריכים לבנים, פניה  גלויים היא נראתה כישנה, חיוך ממזרי, שרק אני הכרתי, קפא על שפתייה כאילו רצתה להגיד חייתי בחטא, רקדתי עם בריטים, אכלתי חזיר בפריז, ראיתי סרטים, שרתי שירי אהבה וזימה, ועכשיו אני מובאת לקבורה ע"י רבנים חרדים שתפילתם תפתח בפני את שער גן עדן. לא פלא שכך חשבה הרהרתי הרי הפחד מהגיהינום והתשוקה לגן עדן הושרשו במשך שנים להכרתנו ע"י סבתי. גן עדן גיהינום, שכר ועונש היו גורמים שנלקחו בחשבון לפני כל צעד ומעשה. שכן, כך אמרה סבתי, אלוהים מביט, רואה גלוי ומוצפן, אפילו ראשינו ומחשבותינו פתוחים לפניו כספר. אלוהים שופט, מעניש ומיטיב עם בניו ובנותיו בהתאם למעשיהם, שיא השיאים של עשית חשבון מגיע ביום הכיפורים הנורא והאיום שבו ניתנת לבאי עולם לחזור בתשובה, להודות ולזכות, באהבת האל. כך בפשטות הבינה אמי את התורה כולה. עמדנו ליד גופת אמי עטופה בתכריכים לבנים. "אתה מכיר את הגברת" שואל קול צווחני מהצד השני של המיטה, "כן" אני עונה וממשיך בשאלה, "שמתי לב שאין לה שיניים, איפה השיניים שלה" הקול הצווחני עונה ומסביר, אני בקושי שומע ומפליג בזיכרונותיי לפריז.

 

ובכן מעשה שהיה כך היה. אמי ילידת ירושלים מעולם לא יצאה מארץ ישראל, להוציא פעם אחת כאשר הייתה בת שנתיים, היא נסעה יחד עם אמה , לבקשת סבי לבוא למרסי  אליה התגלגל בדרכו לאמריקה לשם נסע לשבור שבר, מאחר שלא קיבל, לפני נסיעתו, חיסון כנגד האבעבועות שלחו אותו שומרי שערי גן העדן של העולם החדש  באותה אנייה חזרה לפלשתינה, בה חיכה לו צו גיוס לצבא התורכים. בדרך חזרה הוא ירד בנמל מרסיי על מנת  להצטייד במזונות כשרים. ועד הפלגת האנייה מזרחה, הסתובב בינות לחנויות לבוש בשטריימל קפוטה ומעוטר בפאות ארוכות כדרך חרדי צפת בה נולד וגדל. בדרכו לאנייה הוא ניתקל ביהודי בשם חיים פייבל, שלימים קנה, בעזרת סבי, אטליז מול החנות של סבי בשוק מאה שערים, וממנו שמעתי את הסיפור איך איבד סבי את פאותיו במשרד הגיוס של לגיון הזרים. נחזור לסיפור אמא בצרפת ובכן לאחר שנתיים בלגיון הזרים הצרפתי שלח סבי כרטיס לסבתי ובו בקש ממנה לבוא לחיות אתו בצרפת. סבתי , אשה כנועה וממושמעת, עשתה כמצופה ממנה ונסעה עם בתה, הלא היא אמי, למרסיי עברו דקות ארוכות עד שזיהתה סבתי את האיש שהציג עצמו כבעלה זאב, שלימים נקרא בירושלים  בשם וולוול דאר פאריזר. מה קרה שאלה באידיש, איפה השטריימל הקפוטה ואלוהים אדירים איפה הפאות והכיפה, מה קרה התפקרת, "כן" ענה סבי, "ומה אתה אוכל" שאלה "הכל" ענה סבי. "יש אוכל כשר" שאלה סבתי, "ושבת אתה שומר" המשיכה, מבלי לחכות לתשובתו, היא הפנתה את גבה אליו וצעדה לכוון האנייה, לאותה ספינה שתחזיר אותה ליפו, זו אותה ספינה עצמה שאך שעה קלה קודם למפגש עם בעלה הורידה אותה במרסיי. סבתי וסבי לא ידעו באותו רגע שיחלפו חמש עשרה שנה, בטרם יפגשו שנית . ובכן כך הגיע אמי לצרפת בפעם הראשונה.

בפעם השנייה שהגיעה אמי לצרפת היה בעקבות רעיון  שאשתי העלתה לקחת את אמי ליום הולדתה השבעים לאירופה. לא זה המקום לספר על תולדות עלייתה למטוס, אכזבתה ממבנה הבתים שדמו, לדעתה, ממש לבתים בירושלים, האנשים לבושים כמו האירופאים שמסתובבים בכיכר ציון ואפילו האוטומובילים לאלה שנוסעים בתל אביב. בכל בית מלון שאליו הגענו הזמנו שלושה חדרים חדר לשני ילדינו האחד היה כבן שמונה והשני בן שש, אמא קיבלה חדר משלה ואנחנו זוגתי ואני לקחנו חדר לעצמנו. נסענו לאן שנסענו, עד שהגענו לפריז. שם נאלצנו להסתדר בשני חדרים, הילדים חלקו את חדרם עם אמי וחדר אחד נשאר לרעייתי ולי. לאחר יום מפרך ברחובות פריז, שכלל ביקור בשוק הפריזאי, שלדעת אמי בכלל לא דומה ביופיו לשוק מחנה יהודה ואפילו לא לשוק מאה שערים. התפזרנו לחדרים עייפים ומרוצים מתמוטטים למיטותינו ומיד נרדמנו. לא עברו דקות מאז שנפלה עלינו תרדמה צרפתית רווית אהבה, כשנשמעו דפיקות חזקות של אגרופים שדפקו בהיסטריה על דלתנו הנעולה. אשתי פתחה הדלת ולפניה עמדו שני ילדינו הקטנים, רועדים מפחד והקטן שבהם אומר "אני מפחד מבתיה אמא של פפה". "מה קרה" אני שואל והוא עונה, בקול  רועד, "בתיה יצאה מהמקלחת לבושה בכותונת לילה לבנה וביד שלה היא החזיקה את הראש שלה". "אל תהיה טיפש" אני אומר וממשיך, " היא בסך הכל הורידה את הפאה שהיא חובשת על ראשה" "לא נכון" בנינו הקטן, אמר וקפץ לתוך מיטתנו ואחיו הגדול החרה אחריו, מוסיף לתאר את המפגש המפחיד " היא לא רק הורידה את הראש היא גם הורידה את השיניים שלה ושמה אותם בכוס. לא רוצה לשון אתה". כך נאלצנו לבלות במיטתנו, עם שני הקטנים בפריז הרומנטית.  למחרת במכונית בדרכנו לבריסל וברוז' אמי הסבירה לילדים שאלוהים ציווה לגלח ראש ולחבוש פאה. "למה" שאלו הילדים "כדי לא לפתות גברים", הסבירה לבני השש והשמונה.  "מה גם זקנות שמנות בלי שיניים מפתות גברים", שאל הקטן. "לא" ענתה אמי "מה אתה חושב שאני זקנה אתה יודע כמה גברים רוצים אותי היום". "הם רוצים אותך גם כשאת בלי שיניים", שאל. ואמי עונה לו כאליו היה חברה שלה למשחק קלפים, "כשאני הורדתי את כל השיניים הייתי בת 18 והיו לי שיניים הכי יפות בירושלים דר' דויטש, הרופא הידוע ממצרים ועד בירות, בכבודו ובעצמו עשה לי את השיניים".  במשך שעות התנהלו שיחות והסברים סביב הפאה והשיניים. הרוחות נרגעו כשבדרך בין בריסל לברוז' אמי הסירה את פאתה ואת שיניה, להסביר ולהמחיש לילדים. כך כשהגענו לברוז' כולנו ידענו איך יוצרים שיניים תותבות, ל כמה זה עולה ועוד ענייני שיניים ופאות מימי העשור הראשון של המאה העשרים.

"למה אתה צוחק" שואלת אותי אשתי בלחש, "נזכרתי בטיול ההוא עם אמא שלי והילדים לפריז" עניתי בלחישה. הערת אשתי החזירה אותי באחת לחדר הלוויות ולתפקיד שהטילה עלי אמי להכין אותה למפגש עם בורא עולם. אמי לא תהיה מושלמת ללא שיניה חשבתי. היא תמיד דאגה להבליט את חיוכה המלאכותי  שהיה , לדעתה, כמו החיוך של גרטה גרבו. כשהיא הלכה לרקוד עם האנגלים או הוזמנה לתה של אחה"צ עם קצין אנגלי בכיר היא מירקה את שיניה, התפר בגרבי הניילון היא ישר והבליט רגלים ארוכות וחטובות כמו של  מרלן דיטריך. ועכשיו חשבתי לעצמי סוף סוף היא מגיעה לפגישה החשובה באמת, בחייה ובמותה, היא תהיה עטופה בתכריכים לבנים, ללא שיניים וללא עקבים שיבליטו את הרגלים "כמו" של מרלן דיטריך. "אמא" פניתי אליה בלחש, חושש להעיר אותה, "אני מצטער האנשים שבחרת שילוו אותך במסעך האחרון סילקו לך את השיניים וגם לא הלבישו אותך במחלצות ונעלי עקב כדי שתראי כמו אווה גרדנר ביום קבורתה".  הבלנית סיננה משפטים בעברית ומעורבים במילות יידיש. עכשיו אמרה, צריך לזרות  עפר על עיני המת כמנהג ירושלים. אמי שכבה על משטח שיש, שהיה דומה  לשולחן אטליז שעליו ניקרו מכשירי כשרות  גידים וחלקי פרה. שלושת הבלניות לבושות בתלבושת צנועה כמתחייב בקהילת בנות החסידים שוחחו בינן, נראה כאילו לא ידעו מה עושים ואיך מדברים אלי ואל אשתי השייכים "לחופשיים"  , יהודים שאינם שומרי מצוות . הן דברו יידיש בעגה ירושלמית. כשהגיע רגע זריית האדמה הירושלמית על עיניה, היססתי קמעה,  האחת אמרה לשנייה ביידיש "אני חושבת שהם מפחדים מהמתה, מה עושים", למשמע דברי הבלנית אמרתי ,אף אני ביידיש ובאותה עגה ירושלמית, אותה למדתי מסבתי, "אני לא מפחד". עיני השלושה נפקחו למשמע דברי החילוני שמדבר יידיש ירושלמית. אחת מהן שאלה בפנותה אלי כשעיניה מופנות לרצפה, "איך אתה מדבר יידיש טובה כשלנו", הסברתי שאני יליד מאה שערים. "איך קראו למשפחה שלך", שאלה אחת בסקרנות. נקבתי בשמם משפחת אמי. כך מצד אחד של מיטת המתה עמדו שלוש נשים ומצד שני רעייתי ואני אמי בתווך מקשיבה לשיחה שהתפתחה בין השלוש לביני.  זו שנראתה מבוגרת יותר ספק אמרה ספק שאלה, "רגע, זו ששוכבת כאן לפניניו היא בתיה היפיפייה הבלונדינית הגבוה, שהייתה הבת של דבורה הצדקת"? "כן" עניתי, דבורה זו סבתא שלי שהייתה אמא של בתיה". "אוי ואיי" אמרה השנייה, "הלא האבא של בתיה היה וולוול דאר פאריזר". "זה נכון" אמרתי, משתהה נוכח הידע המקיף שגילו בנות מאה שערים בתולדות משפחתי. "רגע, רגע" אמרה זו ששתקה עד לאותו רגע, "הוי וואי אני זוכרת שבתיה עבדה בחנות של דבורה ווולוול, בשוק מול הקצב חיים דאר קאצב", "נכון", אני מאשר. היא נכנס לדברי בהתלהבות, "נכון שהיה לה בן יחיד שוולוול דאר פריזר גידל  אותו כי האבא שלו מת אצל האנגלים? אוי ואיי", היא המשיכה,  הוא היה ילד נורא התגלגל ברחובות, לא למד, עשה את המוות לבתיה ודבורה סבתו התביישה נורא שלא לבש ציצית וכיפה. כל זה באשמת וולוול דאר פריזר" .השלוש השתתקו לרגע. "תגיד שאלו מה עם הילד הקטן"?, לא תופסות שהזקן הממושקף שראשו מגולח למשעי ומרכיב משקפים העומד לפניהם, הוא אותו פרחח הבן של בתיה, נכדה של  דבורה שלא חבש כיפה ולא לבש ציצית. בלי להקשיב לשאלה עניין הציצית והכיפה הזכירו לי את המפגש שלי עם הנחש וקשר לאחד.

הייתי בן שבע או שמונה. כשהתחלתי ללבוש ציצית וכיפה, הייתי ילד קטן חולמני וסקרן, זה קרה לאחר מעשה שקרה ביום קיץ ירושלמי חם, באותו יום, כמו בכל יום, חיכתה לי בצאתי מבית הספר "קשר לאחד", כך קראו לאשה בגלל שהיא נהגה להסתובב ברחובות ירושלים משדלת אנשים להשתמש בכוחותיה לשם יצירת קשר טלפוני עם בורא עולם האחד. זו הייתה גברת קטנה, שחבשה תמיד מגבעת עגולה שחורה ולבשה מעיל אפור, שעטף את גופה הצנום כל ימות השנה. היו לה עיניים שחורות גדולות, הן נצצו באור זהב כמו כיפת הסלע שעל קודש הקודשים. מבט שובב היה לה, מבט חם של אישה חכמה. אומרים ששמה היה אלזה לסקר שילר. משוררת גרמנייה.

בכל יום חיכתה לי בצאתי מבית הספר ותמיד שאלה בלחש: "אתה רוצה לדבר היום עם אלוהים?". "לא", עניתי מבוהל. זוכר שאפילו אסור היה לי להזכיר בבית את שמו, "אז אני אתקשר אליו בשבילך", אמרה באחת מפגישותינו, התפתיתי, והסכמתי מת מסקרנות לשמוע את קול אלוהים, היא שמה את כפה הימנית כאפרכסת על אוזן ימין ואת כף יד שמאל אגרפה למעין שפופרת, קרבה לפיה, ואמרה בקל עמוק ונעים: "הלו, הלו, הלו האחד", עד שהקשר נוצר. אז דיברה עם האחד והיחיד רגעים ספורים. שפתה נשמעה כמו יידיש, שאותה לא הבנתי. למרות שעם סבתי דיברתי רק יידיש, שכן סבתי לא דיברה את שפת הקודש לצורכי יום יום. אינני יודע מה סיפרה עליי "קשר לאחד"  לבורא עולם, אך ברור שהייתה לה השפעה גדולה עליו, שכן פעם כעבור ימים, בעת ששחקתי שוטרים וגנבים בחורשה ליד מחנה שנלר, זחלתי בין הסלעים והנקיקים כדי למצוא מחבוא,. בעודי זוחל הופיע לפני נחש אפור עם ראש כמו של חץ ענק שהביט בי מבוהל ומופתע. גם אני הבטתי בו מבוהל ולא פחות מופתע. הפתעתי הייתה גדולה שבעתיים כאשר הוא, בשוויון נפש ירושלמי, הפנה אליי את זנבו, והסתלק.

כעבור שעות ספורות מהפגישה בין הנחש לביני כל ירושלים ידעה שבזכות "קשר לאחד", שדיברה עם האחד והיחיד שהורה לנחש להימנע מלנעוץ בי את שיניו ניצלתי, כל זה בזכות קשר לאחד. לאחר שהסיפור התפשט בעיר, רבים באו לבקש ממנה שתעזור להם ליצור קשר עם האחד. כשאישרתי לסבתי את עובדות השמועה שהגיעה גם אליה, היא רצה לרב ושאלה אותו מה ששאלה והוא ענה את אשר ענה, והתוצאה הייתה שסבתי דרשה שהחבוש כיפה ואלבש ארבע כנפות כדי שאלוהים ידע שאני מודה לו על שהוא אמר לנחש לא להכיש אותי.. הציצית שכבה על כתפי שבועיים ארוכים חמים ומגרדים. שבמהלכם, בעצה אחת עם קשר לאחד פשטתי אותם לתמיד, כי קשר לאחד אמרה שאלוהים יודע להסתכל ללב של הבן אדם ולא אכפת לו מה הוא לובש, מאחר שהציצית הפריעה והכיפה נפלה כל הזמן זרקתי אותם במגרש הרוסים אחרי הכניסיה. העובדה שלבשתי ציצית וחבשתי כיפה לא נרשמה בזיכרון של  שכונת מאה שערים. עובדה הבלניות לא ציינו את המארע.

אחת הבלניות ביקשה אשור לעוד סיפור שהתגלגל ברחובות השוק, "זה נכון" שאלה אמרה, "מה שמספרים במאה שערים שביום הבר מצווה של הנכד שבת נחמו דבורה הגיע לבית הכנסת של החסידים וכל החסידים אפילו הרב עמרם בלויי וחסידים של נטורי קרטה וחסידי תולדות אהרון באו לבית הכנסת, אחרי ההפטרה והקידוש כולם לוו אותו, זאת אומרת אותך הביתה. כולם שרו לכבוד חתן הבר מצווה כי הרב אמר שזה לכבוד דבורה הצדיקה שלא זנתה אחרי צרפתים". "כל הסיפור נכון מאוד" אמרתי, הלא אני הוא הנכד של דבורה בנה של בתיה. "אתה יודע" סיננה המבוגרת בין שיניה, "אתה נכד של צדיקה אתה צריך ללבוש ציצית". "אה" אמרה אחרת "אז אתה הבן", "כן" עניתי, והיא בשלה ממשיכה  "אז מתי אמא שלך נהייתה משלנו" שאלה כשחברותיה מנדות בראשן להסכמה. "שעה לפני שסבתי החזירה את נשמתה לבורא עולם היא השביעה את אמי לחזור בתשובה, וכך עשתה אמי, מאותו יום התפללה שחרית, קראה תהילים כל יום ועשתה הרבה מצוות הכניסה בכספה חתן וכלה לחופה ועוד הרבה דברים עשתה שהם בבחינת מתן בסתר". שיקרתי במצח נחושה לגברות הטובות, לא רוצה לקלקל לאמי את החגיגה ולהן את האשליה שהן זוכות במצווה כפולה ומכופלת. הבלניות המשיכו לפטפט מתלהבות ושמחות על שנפל בחלקן סיפור עסיסי לספר בקהילה. לפי מבט פניי הבלניות נראה שבאוויר עוד היו תלויות שאלות רבות.

למזלי ולמזלן נכנס מנהל הטכס ושאל אם הכל מוכן. שלושת הנשים הזדקפו וענו יחד כאילו למפקד עליון כן. הוא נתן אות ולחדר נכנסו עשרה אברכים נעולים נעלים שחורות, גרביים לבנות, מכנסים שחורים שקצותיהם  קשורים באמצע השוק, מעיל שחור, חולצות לבנות צחורות וכיפות לבנות על ראשם. לא יכולתי שלא לצחוק בליבי על שאמי סידרה לעצמה הלוויה מלכותית כשחיילי אלוהים בכבודם ובעצמם משמשים לה משמר כבוד. יצאנו מבית הטהרה , נסענו כברת דרך לבית הקברות על גבעת שאול לחלקת חסידים. הרוח שרקה ביבבות  קצרות כמו מתאפקת שלא לפרוץ בבכי. השמיים היו מכוסים בעננים שחורים, כביש ירושלים תל אביב במורדות ההר לא נראה מחמת הערפל הכבד שירד על ההר. אמי הובאה לשפת הקבר, משמר הכבוד בשחור לבן התייצב משני צדי הקבר. הרוח הפסיקה לשרוק והחלה בוכה בקול יללה עמוק,  לפתע השתרר שקט מעל הר המנוחות. האברכים הורידו את אמי לאט ללוע האדמה מעל המקום, כך אומרים יודעי דבר חסידיים, שבו נפגשים שני נחלים תת קרקעיים האחד מוביל לגאי בן הינום והאחר מוביל מתחת קודש הקודשים ומשם דרך פתח נסתר מוביל ישר לגני אלוהים. כלל הנוכחים אמרו תהילים, אמרתי קדיש וגם קרעתי קריעה, הקבר כוסה, החזן שר בקול בוכים, כאילו לבו נקרע מצער על  מות אמי. השאלה שהציקה לי באותו רגע הייתה, מדוע החזן, בוכה מדוע הוא והנוכחים אינם שמחים בשמחת אמי שקיוותה לפני מותה שתרחף מיד לצלילי שירתם לזרועות אלוהים. שם תפגוש את הוריה, אביה האהוב, אמא הצדקת, אבי שאותו לא פגשה  מאז מלאו לי שנה וחצי ובעיקר תעמוד לפני אלוהים אהובה האחד בשנות חייה האחרונות. עברתי יחף בין שתי שורות האברכים המנחמים. עוד אני צועד בינות לשורות משמר הכבוד, פני ההר כוסו בעננה לבנה, סביב ההר העננים התגבשו למעגל שבסיסו נוגע בקברים וגופו העגול נישא לשמיים, כשהוא מגלה בשיאו מעגל שמיים כחולים כמו הים האדום כשהיה עוד כחול. כל הנוכחים הוכו בשיתוק כשההר החל רועד אני מחזיק בידי אשתי, אני רואה את הלא יאומן, סבתי לבושה בשמלת השבת שלה, יוצאת מקברה השכן וצועדת לכוון קבר אמי, כשהיא עוברת על פני היא מחייכת בחיוכה המלכותי והטוב ונעמדת למראשות קבר אמי. עוד סבתי נעמדת והנה סבי יורד מגבעת הקברים שממול, שם שכב במשך שישים שנה, הוא לבוש בבגדי קצין של לגיון הזרים. סבי וסבתי עומדים על קבר אמי לא מחליפים מילה, סבתי מתכופפת ועוזרת לאמי שמתרוממת מקברה לנקות את גרגרי האדמה הקדושה, מעל שמלת הכלה הלבנה שהיא לובשת שהגיע עד ברכיה וחשפה רגלים ארוכות כמו של מרלין דיטריך היא נעלה נעלי עקב בצבע לבן. השלושה עברו בינות הנוכחים, כאשר אמי עברה לידי הפנתה את פניה אלי מחייכת חיוך שמגלה שתי שורות שיניים צחורות, רק העיניים שלה נשארו אותן עיניים ממזריות, שכל כך טוב הכרתי. השלושה צעדו למרכז הענן שהסתובב באטיות כמסוע המעלה את המוזמנים להיכלות נסתרים. באחת חזרה לה הרוח לנשוב ביתר שאת, האברכים שהיו עדים למחזה מיוחד זה רצו למכוניות שייקחו אותם לישיבה בה יתפללו את תפילת המנחה. רק אני ואשתי נשארנו ליד הקבר. טיפות גשם החלו לרדת. "בואי נכנס למכונית, בעוד דקות אלוהים ישפוך את חמתו על הארץ, ולי כזכור לך אין קשרים כל כך טובים אתו". הגשם מתחיל להתגבר, קר פה למטה, למעלה ודאי נעים פונה לאמי אני אומר , "אמא אני מקווה שלא שילמת יקר מידי עבור ההפקה הגרנדיוזית הזו". הפעם היא לא השיבה אבל רוחה ששרתה מעל הקבר המשיכה לצחוק בקול גדול.

עוד דורות רבים ימשיכו ויספרו ברחובות מאה שערים את סיפורה של בתיה בת דבורה הצדקת שחייתה כגברת מגונדרת רקדנית סלונים וחובבת סרטים אשר אלוהים קיבל אותה לחיקו כצדקת. נסענו לכוון הים ובליבי זיכרון של אשה קטנה שקראו לה קשר לאחד אשר אמרה לי פעם שאלוהים מסתכל רק לנשמה, ולא אכפת לו מה לובשים. .

 

About the author

Related posts

2 Comments on “הלווית אמי

  1. שי דיין

    יעקב היקר
    שיהיה בהצלחה עם הבלוג החדש.
    הסיפור הראשון מקסים, מרגש והביא אותי לקרוא בשקיקה מבלי לעצור

    Reply
  2. תמי

    סיפור יפיפה ומרתק ושפה ציורית. מצפה לקרוא עוד סיפורים מפרי עטך בקרוב.

    Reply

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

000-017   000-080   000-089   000-104   000-105   000-106   070-461   100-101   100-105  , 100-105  , 101   101-400   102-400   1V0-601   1Y0-201   1Z0-051   1Z0-060   1Z0-061   1Z0-144   1z0-434   1Z0-803   1Z0-804   1z0-808   200-101   200-120   200-125  , 200-125  , 200-310   200-355   210-060   210-065   210-260   220-801   220-802   220-901   220-902   2V0-620   2V0-621   2V0-621D   300-070   300-075   300-101   300-115   300-135   3002   300-206   300-208   300-209   300-320   350-001   350-018   350-029   350-030   350-050   350-060   350-080   352-001   400-051   400-101   400-201   500-260   640-692   640-911   640-916   642-732   642-999   700-501   70-177   70-178   70-243   70-246   70-270   70-346   70-347   70-410   70-411   70-412   70-413   70-417   70-461   70-462   70-463   70-480   70-483   70-486   70-487   70-488   70-532   70-533   70-534   70-980   74-678   810-403   9A0-385   9L0-012   9L0-066   ADM-201   AWS-SYSOPS   C_TFIN52_66   c2010-652   c2010-657   CAP   CAS-002   CCA-500   CISM   CISSP   CRISC   EX200   EX300   HP0-S42   ICBB   ICGB   ITILFND   JK0-022   JN0-102   JN0-360   LX0-103   LX0-104   M70-101   MB2-704   MB2-707   MB5-705   MB6-703   N10-006   NS0-157   NSE4   OG0-091   OG0-093   PEGACPBA71V1   PMP   PR000041   SSCP   SY0-401   VCP550   AWS-SYSOPS   CISSP   70-480   350-018   70-347   642-999   70-270   JK0-022   MB6-703   70-246   1Z0-061   70-487   70-417   300-206   400-201   2V0-620   102-400   70-480   CRISC   350-029   200-355   2V0-621   2V0-620   EX300   70-347   220-902   70-980   220-802